Raku-yaki שריפת רקו
מהי שריפת הרקו ?
הרקו היה ידוע ביפן במאה ה-16 כטכניקה ליצירת ספלי תה מיוחדים, המשמשים
בטקס שתיית התה המסורתית.פרושו ביפאנית
הוא " הנאה " או " רגיעה " .
רקו הוא תהליך שריפה של כלי חרס, העושה שימוש באש ועשן כדי ליצור אפקטים
לא צפויים של צבע וטקסטורה, על גבי כלי החרס.
קדרים יפאניים החלו לפתח את טכניקת הרקו במאה ה- 16 אך היא בשימוש על ידי קדרים
מודרנים גם היום.
רקו בעידן המודרני
עבור הקדר המודרני, המשתמש בטכניקת שריפה זאת, קיימים בשוק חומרים וגלזורות רקו, מוכנים מראש. ניתן להשיג אצל ספקי הקרמיקה חומר המיועד לשריפת רקו,אך ניתן להשמש גם בחומרים אחרים, ולהשיג תוצאות דומות.
היתרונות של חומר המיועד לשריפת רקו, הן העמידותו בטמפרטורות גבוהות ובשוק טרמי
מכיוון שבשריפת הרקו יש שינויים מהירים בטמפרטורת הכלי, נוהגים לערבב לתוך חומר
הרקו, קוורץ או גרוג, על מנת לחזקו בפני שוק טרמי ולמניעת סדקים.
לאחר שריפת ביסק רגילה, בטמפרטורה של כ 900 מעלות סלציוס,הכלי מזוגג בגלזורות
רקו מיוחדות ואז נשרף בטכניקת הרקו.
יש הנוהגים להשאיר חלקי חומר חשופים מגלזורה, על מנת להשיג אפקטים " מעושנים ".
השריפה
את השריפה עצמה, בטמפרטורה של כ 1000 מעלות סלציוס,מבצעים בתוך מיכל מתכת,
בשיטת ה" חיזור ".בשיטה זאת, האש יונקת את החמצן מכלי החרס עצמו ומהגלזורה,
וזאת מכיוון שכל פתחי האויר נחסמים. החיזור נעשה במיכל פח גדול, למשל חבית,
שבתוכה ניתן להשיג את האפקט הרצוי של אש ועשן.
בתוך
החבית מבעירים אש באמצעות חומרים בעירים כמו נייר עיתון,מחטי איצטרובל, נסורת,
עץ, קש וכדומה.לכל אחד מחומרי הבעירה הנ"ל יש השפעה על התוצאה הסופית .
כלי החרס מועבר מהתנור בעודו לוהט, על ידי מלקחיים מיוחדות ומונח בתוך החבית שנחסמת
לאחר מכן. רק לאחר שמלאי החמצן בחבית " נוצל" היטב בשריפה והכלי התקרר,הוא מוצא
מן החבית.
חלק זה של התהליך לוקח כשעה או שעתיים, (תלוי בגודלו של כלי החרס ) והוא קצר באופן יחסי לשריפה רגילה בתנור.
הסיבה למשך השריפה הקצר הוא היכולת להעלות לטמפרטורות גבוהות במהירות יחסית ויכולת " ההבשלה " של גלזורות הרקו, בטמפרטורות נמוכות יחסית.
את שיירי האפר מורידים מהכלי לאחר שהתקרר, בעזרת מברשת קשיחה.
כלי החרס הנשרפים בטכניקת הרקו, אינם עמידים ככלי איחסון לנוזלים ולכן משמשים ככלים דקורטיביים.